בתוך כל אחד ואחת מאיתנו חי ילד או ילדה פצועים, הנושאים את הרגשות שלא בוטאו ואת הצרכים שלא נענו מן העבר. הילד הזה מגלם את התמימות שלנו לצד הצלקות שנוצרו בנו — תחושות של פחד, כמיהה לאהבה וצורך עמוק בתחושת שייכות. הצורך הזה בשייכות הוא צורך בסיסי שהישרדותנו תלויה בו, לעיתים קרובות השאיפה לשייכות דחפה אותנו להתאים את עצמינו לציפיות הסביבה שלנו תוך הסתרה של העצמי האמיתי שלנו.
כאשר הצרכים הרגשיים שלנו לא קיבלנו מענה,
התחלנו להרגיש ״רגשות אסורים״.
כילדים, לא לימדו אותנו כיצד להתמודד עם רגשותינו ולווסת אותם. במקום זאת, למדנו להדחיק את רגשותינו—. פחד, כעס, עצב, קנאה, אשמה, בדידות – רגשות אלו, טבעיים ככל שיהיו, לרוב לא זכו להכרה. במקום ללמוד כיצד להבין אותם, לעבד ולנתב אותם, למדנו להסתיר אותם.
ככל שאנו מתבגרים...
למדנו לעטות מסכות, אימצנו תפקידים והפכנו למי שאחרים רצו שנהיה – מצחיק/ה, חכם/ה, חזק/ה או מושך/ת, –
עשינו כל מה שנדרש כדי לגרום לאחרים להרגיש בנוח. הסתרנו את החלקים בתוכנו שעלולים לעורר אי נוחות, ודחקנו כל דבר שלא התאים לנורמות שהסביבה קבעה. כך התחיל המאבק הפנימי המתמשך נגד מה שהתרחש באמת בתוכנו .בעוד החלקים בתוכנו שחשו אי נוחות נותרו חבויים. עשינו כל מה שיכול לעזור לנו לזכות באישור ולהימנע מדחייה. המאבק הזה, בין מי שאנחנו באמת למי שלמדנו להיות, משאיר אותנו שבורים, מבולבלים ועם חלקים מוגבלים מאוד של העצמי האמיתי שלנו הנחשפים לעולם.
אפשרנו לחלקים מסוימים בתוכנו להתגלות, בעוד שאחרים נשארים חבויים, בכל מחיר. הולכים בעולם עם מסר , פנימי ברור: ״מותר לי להראות רק חלק קטן ממי שאני באמת. רק חצי, רק רבע, אבל לעולם לא להיות במלואי
ובכל זאת, בחלקים המוסתרים האלה לא שוכנת רק אפלה, אלא גם אור—מתנות המחכות להתגלות. כאשר אנו עוסקים בעבודה עם הילד הפנימי, אנו נפגשים באומץ עם הפצעים הללו, ויוצרים מרחב בטוח לריפוי. אנו מתחברים מחדש לפינות העמוקות ביותר של הווייתנו, וממירים כאב ישן וחבוי לכוח וחוסן חדשים וגלויים.
המסע לריפוי מתחיל כאשר אנו בוחרים לחבק את הילד הפנימי שלנו בחמלה, לומדים להקשיב לו ולתת לו את מה שלא היה בבית או בסביבה בה גדל. לומדים למלא את החוויות החסרות והצרכים שלא נענו. כך אנו יוצרים מרחב פנימי מקבל, שבו האור והחושך יכולים לדור בכפיפה אחת. הילד הפנימי שלנו, שלעיתים הושתק, מבקש הכרה ורשות לבטא כל חלק\כל רגש\כל תחושה בתוכנו.
בתהליך זה אנו לומדים להקשיב, צוללים לצללים, חוקרים את עומק רגשותינו, ומגלים שהמפלצת ממנה ברחנו ופחדנו כל כך, זו שנמצאת בתוכנו, היא בכלל ילד\ה קטן\ה ופגיעה הכמה לאהבה, ביטחון ושייכות, שרק מייחלים שיראו אותם ויאהבו אותם בדיוק כפי שהם.
כך אנו יוצרים את העוגן הפנימי העמוק, את האינטימיות המשמעותית עם עצמנו, המאפשרת לנו לשמוע בבירור את הצרכים והרגשות שלנו, את הרצונות והכמיהות שלנו.
אנו מפתחים את היכולת לדעת בוודאות שאנו לעולם לא לבד…
התחלה חדשה...
חשבו על ילדים — מקור אינסופי לפליאה, אנרגיה, חוכמה ואהבה טהורה. כאשר אנו מתחברים לילד הפנימי שבתוכנו, הוא הופך למצפן שמוביל אותנו דרך המורכבויות של החיים, עם ליבו הטהור שעדיין פועם בתוכנו. הוא מזכיר לנו שיש לנו את הפוטנציאל לצמוח ולשגשג בדרכים שמעולם לא דמיינו.
כאשר אנו עוסקים בעבודה עם הילד הפנימי, אנו לא רק מעניקים לו קול, אלא גם מזינים את החלקים בתוכנו שלא קיבלו את ההזנה הנכונה. עבודה זו מאפשרת לנו לגדול מבפנים, ולפתח מערכת פנימית בריאה ומתפקדת, שבה ההורה הפנימי שלנו לוקח על עצמו את תפקיד האהבה, הדאגה וההבנה שאולי חסרו בעבר. ככל שאנו מתבגרים פנימית, אנו בונים מבנה פנימי של "הורים" תומכים, היכולים כעת לראות, להבין ולהיענות לצרכים הרגשיים של הילד הפנימי, ומעניקים לו את מה שהיה חסר בעבר מתוך שלמות וחוכמה.
כאשר אנו בוחרים לטפח את הילד הפנימי שלנו באהבה ללא תנאי, תוך חיבוק כל חוויותיו, כאן מתרחשת הקסם האמיתי. במרחב הקדוש של קבלה, אנו הופכים את סיפורי הכאב שלנו לסיפורי אומץ, ומאפשרים לעצמנו לשוב אל השלמות.
וכל מה שהילד הפנימי רוצה לדעת הוא שהוא נפלא וטוב בדיוק כפי שהוא. הילד הפנימי שלנו הוא הקשר הישיר שלנו לצורת האינטואיציה העתיקה ביותר, הדרך החזקה ביותר לגשת לפוטנציאל המולד שלנו. כשאנו מחוברים לילד הפנימי שלנו, אנו יכולים לצמוח ולשגשג בכל דרך שנבחר.
כאשר אנו הופכים להורים אוהבים לילד שבתוכנו, כשאנו מסכימים להיות לצידו בכל חוויה שהוא עובר – מתרחש הקסם האמיתי.
